לנסות ולדמיין את הימים שלאחר אחרית הימים – לרוב המאמץ הזה מסתכם באיורים של הרס וחורבן של ההווה. אבל לא ההווה הוא שנחרב. היצור שאמור היה לדמיין אותו הוא שעבר ממנו. ראשית העניק הבורא צלם או ניצוץ לאדם, כלומר, העניק לו את אופן ההסתכלות שלו עצמו בבריאה. מעילתו של האדם, הסירוב להביט בה כפי שהיה עליו להביט, יצרו עולם שהאדם אינו חיוני לו, ובאותה מידה יכול להיכחד. יורשיו של האדם, בעלי החיים השקועים במעגלים של הזנה ומין, בחוקים של הבשר, יכולים רק לתהות על הסדר הגדול, לבקש אחר ההתכוונות בבסיס הבריאה. יש להם יתרונות – הזמן לטובתם, הם מבינים את הזמן טוב יותר מבני האדם. אבל חסרונם הגדול הוא שאינם יכולים להכיר את הסדר וההתכוונות כפי שנועדו להיות מוכרים מלכתחילה. וכך, הרצון להסביר את הקיים, את הבריאה, לאחר שהאמצעי הדרוש לכך, הניצוץ האלוהי, נגוז, מסתכם באוסף דימויים המוגבלים על ידי אותם חוקים של בשר. אבל אין פירוש הדבר אובדן כוחה של הספרות. להיפך. הזמן, כתנאי לכל תיאור של המציאות, אינו קווי. הוא אינו רצף של אירועים הסדורים על ציר בעל כיוון אחד. אלא הוא בלתי נחלק. בעבור התבונה האמיתית הוא משולל עבר, הווה ועתיד. ומבחינות רבות איננו קיים כלל. לכן המבט האנושי, וקולו של המספר, עוד יכולים לשכון בחרכים של היקום המוצג בפיסוק של נעלמים, בנופי אחרית הימים שלו, לשרות בהם כאירוע חי, כעבודת אבל, כנבואה. עבודתו השירית של כהנא אם כן כפולה – הוא משרטט אנטומיה של הסתכלות בבריאה, שהאנושי דרוש לה, אבל נפקד ממנה בכל עת שהוא נדרש; ובה בעת מעבד את החרדה מפני המציאות הזו לכדי יצירות ספרות קצרות, רבות עוצמה, המפתות אותנו לחזור ולהתבונן בעצמנו, כפי שאנחנו, כפי שבחרנו להיות.
— שמעון אדף